<h1>ראבי"ה סימן ת"י</h1>
<h2>דף פו.</h2>
קיימא לן כי הא דתנן שאין ממלאין ממנו בשבת אלא אם כן עשו מחיצה, וכבית הלל דאמרי אפילו מלמעלה, וכדרב הונא דאמר דבית הלל למעלה ממש קאמרי, דסוגיא סלקא כרב הונא, דאסקינן קל הוא שהקילו חכמים במים. ותו דקיימא לן רב הונא ורב יהודה הלכה כרב הונא. ולא קיימא לן כרבי יהודה שאמר לא תהא מחיצה גבוהה וכו'. ואפילו לשמואל שאמר בפרק חלון [פ"א ע"ב] דבכל מקום שאמר רבי יהודה בעירובין הלכה כמותו, הא אסיקנא בעירוב אמרתי לך ולא במחיצה. וכל זה שנ[אמ]ר היינו למאן דסבירא ליה דלא קיימא לן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וכו', אבל למאן דסבירא ליה האי כללא לא הוצרכנו, דלדידיה (ו)קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל ואליבא דבית הלל. ודוקא בור שבין שתי חצירות הוא דבעי תיקון מחיצה, אבל בור שבין חצר לכרמלית או בור שבין חצר לרשות הרבים לא בעי מידי, כדתנן בהמוצא תפילין [צ"ט ע"ב] בור ברשות הרבים וחולייתו גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת, ואף על גב דקאי כוליה ברשות הרבים, כדקאי בחצירו. ואל תתמה, דבדקאי בין שתי חצירות דאסור למלאות הימנו היינו טעמא משום הדלי, שהוא מאני דבתים. והכי משמע בפרק כל גגות לקמן [פ"ט ע"א] דהלכה כרבי שמעון שאמר אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכם, וכשמואל וכרבי יוחנן דפסקו [צ"ט ע"א] כרבי שמעון בין עירבו החצירות לעצמן ולא עירבו אלו עם אלו בין לא עירבו כלל אפילו לעצמן, דלא גזרינן דילמא אתי לאתויי מזה לזה. ולבסוף פריך מדרבי יוחנן אדרבי יוחנן וכו', ופריק מאי למטה למטה דבתים, משמע מהתם כל מה ששבת בחצר, כלים או מים שבבור, מותרים מחצר לחצר בלא עירוב ובלא מחיצה, אבל מאני דבתים לא. אי נמי אין ממלאין כדי להכניסן לבית, כדאוקימנא מאי למטה למטה דבתים. אבל [גבי בור שבין שתי חצירות מופלגת וכו'] התם קיימא לן כרב שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר, ואפילו לשמואל אסקינן הכי.
